דברים שכתב לזיכרו של יוחאי חברו לטירונות - רון
	לראשונה פגשתי את יוחאי בטירונות. הוא היה בחור שקט, ולא נהג להתרועע או להתלוצץ עם חיילי המחלקה שלנו. במהלך חמשת השבועות הבאים למדתי להכיר את יוחאי, ונקשרה בינינו ידידות אמיצה, עד שיחסינו אחד כלפי השני היו כאילו היינו אחים. מתי היתה הפעם הראשונה ששוחחנו ועל מה דיברנו באותה הפעם איני זוכר. אך זכורים לי היטב חכמתו, זכרונו יוצא-הדופן וחוש ההומור השנון שלו. מהיר תפיסה ושקט היה; חשבתיהו למוזר במקצת, אך לא יותר מכך. היתה זו תקופה של התנסויות וחוויות עבור כולנו, שונות ממה שהכרנו עד כה. לדעתי אחד הדברים שבלטו בתקופת הטירונות שלנו, במחלקה שלנו, היה הגיבוש - דבר כה נדיר בטירונות לא קרבית. עם מספר יוצאים מן הכלל, היינו גרעין מלוכד, חדור מוטיבציה למדי, עם הרבה אנשים בעלי כושר מנהיגות ובטחון עצמי. רובנו בגרעין, עליו נמנה גם יוחאי, היינו בעלי רצון לעזור ולעשות. ובתור קבוצה עשינו ועזרנו אחד לשני. לא התנהגנו כל-כך כבני-אדם בודדים אלא יותר כקבוצה אחת. ככל שלמדתי להכיר את יוחאי, כך גם למדתי להעריכו. הופתעתי לגלות שלמד לתואר ראשון בכלכלה, ושבזמן הטירונות עצמה סיים את העבודה האחרונה שנותרה לו וקיבל את התואר. נדהמתי מזכרונו שקלט ואגר הכל; יכולת הנתוח היוצאת-מן-הכלל, ועוד ועוד. הוא היה אדם מדהים ביכולותיו. אך ליוחאי חסרו מעלות הנערצות על-ידי הצבא ואנשיו - הכושר הגופני, היכולת להנהיג והיכולת לדרוש ולעמוד על שלו. זכור לי מקרה באחת מן השמירות - יוחאי צריך היה לפטרל מסביב לבסיס הטירונות. הפטרול היה נעשה בזוגות, ועל החיילים היה לשאת עליהם מכשיר קשר אחד, שמשקלו כ-12 קילוגרמים. בד"כ היו החיילים המפטרלים מתחלפים בנשיאת מכשיר הקשר בגלל כובדו. יד המקרה ששמרתי באותן שעות כמו יוחאי, באחד ממגדלי השמירה. וכאשר ראיתי את החיילים המפטרלים עוברים לידינו, פעם-פעמיים בשעה, תמיד היה זה יוחאי שנשא את מכשיר הקשר. במשך שעתיים הוא נשא על גבו ללא הפסקה את המטען הכבד, שאף אני הייתי מתקשה לשאתו - וכושרי הגופני עלה על זה של יוחאי. שאלתי אותו אם לא כבד לו המכשיר, מדוע אינו מתחלף, אך הוא ענה כי הדבר אינו מפריע לו כלל. החייל שפטרל לצדו לא אמר דבר. בליבי ידעתי כי הוא אינו רוצה לשאת את מכשיר הקשר, ומטיל את הנשיאה על יוחאי; ויוחאי, בגישתו לחיים ובטוב ליבו - לא ביקש שיחליפוהו, ובאמת שלא שינה לו אם הכביד עליו המטען שנשא. כעסתי מאד על החייל השני, שניצל את יוחאי, את טוב-ליבו ואת תמימותו ביחסי-אנוש. אך כשדברתי על כך עם יוחאי, כל שאמר היה שאין הדבר משנה לו, ושאעזוב את העניין הזה. וכך עשיתי, עד שבויכוח בזמן ארוחת הצהריים התפרצתי בזעם על אותו חייל שפטרל עם יוחאי ועל חבריו. מאז לא ראיתי כי ניצלו את יוחאי, וכך אמרתי בליבי כי זוהי גם אחריותי לוודא זאת. במשך הזמן, היינו מדברים, יוחאי ואני, על נושאים מגוונים, ולמדנו להכיר אחד את השני טוב יותר ויותר. בזמן השמירות מסביב למאהל - בשעות של לפנות בוקר, או באמצע הלילה, יוחאי היה נשאר ער כדי לארח לי חברה ולדבר איתי, שכן בד"כ הייתי שומר מיד אחריו. והיינו מדברים על הספרים שקראנו - על ספרי המדע-הפופולרי והסקפטיסיזם שיוחאי היה קורא; יוחאי היה מספר הרבה סיפורים מספרים אלו והיינו צוחקים על האמונות המוזרות שיש לבני-אדם; ואני הייתי מספר לו על ספרי הפנטזיה האהובים עלי. לקראת סוף הטירונות יוחאי הביא לי את הספרים עליהם דברנו כדי שאקרא אותם. שאלתי אותו אם אינו רוצה אותם, שהוא מוותר עליהם בקלות כזו, והוא ענה כי אין לו צורך, שכן הוא זוכר את כל מה שקרא. מאוחר יותר למדתי כי דבריו לא היו הגזמה כלל וכלל. בסיום הטירונות, היה זה יום רביעי, לאחר שהגענו ועברנו את המיון לחיל-האויר וכל אחד הופנה לקורס אחר, בא יוחאי להתארח אצלי. הוא נשאר עד סוף-השבוע, ובמהלך ימים אלו נהנינו מאד. אם בשיחות, או במשחקים במחשב (בעיקר זה שיוחאי הביא, ותמיד היה שואל אותי על התקדמותי בו לאחר מכן), אלו היו ימים בהם כייפנו מאד ביחד. בתחלית השבוע לאחר מכן התפצלנו כל אחד לקורס שלו. במהלך השבועות הבאים כמעט ולא דברנו. פעם אחת עוד התקשרתי אל יוחאי, אך לא יצא לנו להפגש פעם נוספת. עוד היה בכוונתי להתקשר אליו שוב, כאשר יום אחד בבסיס בו שירתתי הודיעו לי כי יוחאי נמצא מת בבסיסו, ירוי בראשו. בתחילה לא קלטתי. ובחלוף הזמן התחלתי לעכל, שאדם זה, שהיה לי כאח ולו לזמן קצר, שעוד גדולות נכונו לו לפניו, איננו, ולא ישוב להיות. את זיכרונותי וחוויותי ממנו אנצור. יהי זכרו ברוך.